פעילי השטח של יושב ראש ש"ס לשעבר אריה דרעי, נזכרים בערגה בימי המאבק, בהפגנות הסוערות, ב"שאגת אריה" ובמקטרת שהפכה מודל לחיקוי בישיבה * חלקם מבטיחים לשוב לעשייה, חלקם לא * שיחה נוסטלגית עם אנשי ה"תנזים" של דרעי

קצת יותר מעשרים וארבע שעות לאחר חזרתו הדרמטית של אריה דרעי לזרועותיה של תנועת ש"ס, נזכרים פעילי השטח לשעבר בנוסטלגיה בימי המאבק לחפותו. חלקם מחייכים היום בסיפוק ומבטיחים להמשיך לפעול למען התנועה, אחרים איבדו במשך השנים את אמונם במפלגה.

הפעילים הללו זכו לכינוי "התנזים של דרעי" על שם כוח הפעולה שסבב את יאסר עראפת באותם ימים. החריצות שלהם, אמונתם בצידקת דרכם, זכתה להערכה מסביב, גם בקרב מי שלא הזדהה עם המאבק.

שנת תשנ"ט היתה שנה סוערת עבור מצביעי ש"ס, דרעי נדון לארבע שנות מאסר ועורר תחושות קשות מאוד של זעם וקיפוח בקרב הציבור הספרדי. התחושות הללו תורגמו ל-17 מנדטים בכנסת אולם אז הדיח הרב עובדיה את דרעי מראשות ש"ס לטובת אלי ישי והמלחמה שפרצה אז בין הפלגים לא הסתיימה עד היום.

רותי, היום בת 26, נזכרת בעיניים בורקות בימים של אז, בהפגנות מול שאגת אריה, בתחושת העשייה הממכרת ובאמונה התמימה בחפותו של המנהיג. "הרגשנו חלק ממשהו גדול", היא נזכרת בחיוך. "זו הייתה הרפתקת הילדות שלנו. צרחנו את ההמנונים של בני אלבז, אספנו באדיקות כתבות בהן דרעי הוזכר, קראנו רק "יום ליום", האזנו בקביעות לערוצי הקודש, אספנו מדבקות, תלינו פלקטים, נשמנו את ש"ס. ההרפתקה נמשכה עד למאהל המחאה "שאגת אריה" ודעכה כשהאש של ש"ס נותרה מאחורי הסורגים".

הלכת עם אחיות שלך להפגנות, ההורים שיתפו פעולה עם זה?

"הם שיתפו פעולה עם גחמות הילדות שלנו, אם כי הם היו אנשי ש"ס בגלל הרב עובדיה ולא בגלל יו"ר כזה או אחר. הרשו לנו להציף את הארונות בבית בסטיקרים ולכסות את החלונות בפלקטים,  לעליה לרגל כל המשפחה הלכה".

מה הזיכרון הכי חזק שלך מהתקופה?

"הניצחון בבחירות עם 17 המנדטים היה הפסגה. הייתי בת 14, מהצעירות במטה הנשים של ש"ס בבני ברק. התקשרנו למצביעים פוטנציאליים, חילקנו חומרי תעמולה בתיבות דואר, הגדולות יותר הלכו לביקורי בית מצוידות בקמעות וב"אני מאשים". בעלייה לרגל בגן סאקר שאגנו יחד עם עשרות האלפים את "הוא זכאי" של בני אלבז וגם ניגבנו את הדמעות. פסגת העלייה לרגל היתה הנאום של אריה דרעי שנקטע בלי סוף ע"י הקהל שצרח בקצב אחיד את מיטב סיסמאות התקופה. אחר כך הגיע כנס הנצחון ב"גן אורנים", אחד השערים שם נשבר מההמונים שצבאו עליו. ספרנו עד 17 פעם אחר פעם אחר פעם, ודרעי הבטיח "אני לא פורש" אבל בסוף הוא פרש".

החלטת בית המשפט לשלוח אותו לכלא לא ערערה את אמונתך בחפותו?

"חונכנו בבית לאמונת חכמים וציות מוחלט לגדולי ישראל, אם הרב עובדיה אומר שהוא זכאי, אז הוא זכאי. צפיה ב"אני מאשים" עזרה גם לסקפטיים הגדולים להאמין בחפותו".

מה את חושבת על ההחלטה להחזיר את דרעי למפלגה אך לא כיושב ראש?

"אחד הדברים שאני עדיין אוהבת בש"ס, זה את העובדה שההחלטות מתקבלות ע"י מועצת החכמים", דווקא האחדות הזו וכפיפת הראש למול ההחלטה מרגשת ומשמחת הרבה יותר. אני לא חושבת שאלי ישי ראוי לבעיטה אחרי כל השנים בהן שמר על ש"ס. נכון, הוא לא כריזמטי ולא מסוגל לשחזר את ההישג של 17 מנדטים, אבל הנהגת ש"ס בחרה בו הוא עושה את עבודתו הכי טוב שהוא יכול".

פעילים בכירים מקורביו של דרעי הביעו היום אכזבה מהמהלך והטיחו דברים קשים, את מזדהה איתם?

"אני לא בקיאה במה שקורה מתחת לפני השטח, יכול להיות שיש דברים שהם ראו ואני לא. דרעי הלך למהלך הזה מתוך בחירה ובעיניים פקוחות, זו החלטה שלו והוא יודע עם מי הוא הולך לשבת".

איך את מרגישה היום?

אני מתרגשת ומלאת אדרנלין ומוטיבציה לפעול. חשבתי שהתחושות הללו נעלמו מאז שדרעי נעלם מאחורי חומות מעשיהו. אבל אני מקווה שבבחירות הקרובות אולי גם אזכה סוף סוף להרגיש תחושת ניצחון".

אני מאשים (צילומים: צילום מסך מתוך יוטיוב)

עופר (33), תושב בני ברק, אחד מפעילי התנזים הבולטים, היה בתקופה הסוערת ההיא תלמיד ישיבה כבן עשרים. הוא מחייך כשהוא נזכר איך הוא וחבריו ראו באיש עם המקטרת מודל להערצה מודל ולחיקוי, אפילו עד הפרטים הקטנים האלה ממש. "היינו נמשכים אחריו, אולי אפילו יותר אחרי הפוזה מאשר אחרי הדעות"

והאמנתם באיש למרות הכל

"היה לנו ברור שכל מה שמאשימים אותו זה שקר, שזו רדיפה אישית ופוליטית. היינו בגדר "מתאבדים" מה שהוא היה אומר היינו עושים, לילות שלמים עבדנו בשביל להוכיח את חפותו, היינו מוכנים ללכת איתו עד הסוף"

הייתם נפגשים איתו? קיבלתם ממנו הוראות?

"היו מפגשים בכל מיני אולמות, בבתי כנסת בעיר, מישהו היה מודיע שאריה מגיע לעיר וכל הפעילים היו מגיעים לשמוע אותו. אבל אני חייב לציין שהתנזים לא היו מידיעתו ועל דעתו"

כמה אנשים מניתם?

"היו אלפים אבל רק כמה בודדים היו "שרופים" ממש שהגיעו להפגין בכל צומת ובכל דיון של בית המשפט, אולי איזה שלושים בכל הארץ. אחדים מהאוהדים השרופים כמו יוסף חיים חלף או יהודה אזרד הפכו ברבות השנים לאנשי אמונו".

הרשתות החברתיות לא היו אז דומיננטיות כמו עכשיו, איך תיקשרתם?

"הכל מפה לאוזן. בתקופת ישיבת שאגת אריה הסתובבנו עם טלפונים ניידים של מירס, הרגשנו מינימום אנשי שב"כ, חשנו שיש לנו במה להתגאות ושאנחנו לא מפחדים ולא מאמינים במערכת המשפטית. הישיבה פעלה מול שערי מעשיהו מספר חודשים עד שהוא עצמו ביקש לפרק את אותה מחשש שזה יזיק לו. היינו עושים שם עצרות תמיכה ומביאים אוטובוסים מבני ברק להופעות של רבנים וזמרים "

מה הזיכרון הכי חזק שלך מהתקופה?

"אירועי ל"ג בעומר במירון של אותה שנה, הקרנו את הקלטת של אני מאשים במשך כמעט יומיים שלמים לציבור ולא התעייפנו, מאות אלפי אנשים נחשפו אליה בזכותינו"

איך אתה מרגיש כעת, עם חזרתו של דרעי לזרועות ש"ס? 

"אני לא מאוכזב ולא שמח. אני בכלל לא הולך להצביע להם אבל אחרי כל מלחמות האגו שראיתי בתקופה האחרונה בתנועה. אני מתחבר יותר לפוליטיקאים אחרים, כאלה שמעדיפים לומר את האמת שלהם בלי להסתתר מאחורי סיסמאות".